Wednesday, May 13, 2015

על אוכפים וכאבי תחת

אוכף: מושב עור רחב שמניחים על גב הסוס על מנת שהרוכב יוכל לשבת בנוח ולא ליפול. במקרה שלנו, מושב צר וקשיח שמתדפק על שערי צוואר הרחם ומאיים לחצות אותי לשניים מלמטה
הציטוט הזה לקוח מ"אופניים מא' עד ת' " - מילון האופניים המשעשע שכתבה ליאת רוזנפלד אי שם בשנת 2007 ואם אני זוכרת אותו - זה סימן שהוא הסתמן אצלי כחזק
(כדאי לכם להכנס ללינק הזה כי יש שם עוד כמה פנינים ששוות חיוך)

נזכרתי בציטוט הזה לאחר שבחודש שעבר רכבתי בערך 50 ק"מ בשטח, באיזה יום ראשון פנוי במיוחד, ואוכף האופניים שלי, שעד אז היה עבורי בגדר "נסבל" ולא דאגתי להחליפו (כי תמיד יש הוצאות דחופות מזה) - פתאום אכן איים לחצות אותי
אווצ'! ויותר גרוע מזה
וכשכואב למטה- משנים תנוחה לידיים- מה שמהר מאוד מוביל לכאב גב עליון. ואז לכאבים נוספים
וזה לא נגמר

*

     בעבר הרחוק, כששי היתה קטנה, כבר רכבתי נפחים גדולים. אז זה היה על אוכף של וולו די2
אחרכך מכרתי את האופניים ההם יחד עם הכסא, וממילא ירדתי בנפחים
עכשיו, לאחר ששוב נדבקתי בחיידק האתגרי, עלתה מחדש מחשבת העבר לצאת לטיול בעולם באופניים- והתחלנו לרכב להנאתנו מרחקים ארוכים יותר
 הצורך במושב איכותי, אכן התדפק על שערי צוואר הרחם שלי. כאמור

כאן זה המקום להודות באמת המרה: רוב אוכפי האופניים שמיוצרים לרוכבים מקצועיים הם אוכפים אכזריים למדי אם בוחנים אותם מול התחת הממוצע
גם כשקונים אופניים חדשים- גם אם הם אופניים טובים מפירמה ידועה- הם לא יגיעו עם אוכף נוח
לעיתים, גם כשתחליטו ללכת ולהשקיע ממיטב כספכם בהחלפת אוכף, יציעו לכם בחנות האופניים אוכפים יקרים להחריד, שלהבנתי מתאימים יותר לרוזן דה סאד
 (אני לא ממציאה. ראיתי את זה קורה במציאות)

ואני, אני רציתי למצוא משהו שישיהיה לי נוח. שלא יכאב לי. ידעתי שאין מצב לרכוב מרחקים כשכואב לי
כעבור שבוע בו "חרשתי" את האינטרנט בנסיון למצוא את האוכף שיתאים לי- והתייאשתי- נגשתי למוחכוורת הגדול ביותר שאני מכירה, ופרסמתי בכל הפורומים הרלוונטיים בפייסבוק, גם באנגלית, את השאלה הזו
שאלה לנשים שרוכבות אופני שטח בנפחים גדולים: על איזה אוכף אתן רוכבות? הבו לי תובנות, עדיף כולל הפניה למקום קניה אדאלי
(שואלת זו שמחפשת את הגביע הקדוש. עדיין לא מצאתי)
וחיכיתי לתשובות

*

צירופי המילים "כואב לי התחת" "אני אזדקק לפרוקטולוג" "כואבות לי ביצים" "אני לא יכולה ללכת מרוב כאב" נשמעו לא מעט כשהתחלנו ללוות אנשים ברכיבות אופניים. גם נשים וגם גברים. גם על האופניים "שלנו" וגם על האופנים שהביאו איתם מהבית

באופן מפתיע (עבורי) העניין הכאוב הזה (תרתי משמע) הוא לא נושא מדובר בפורומים של רכיבת האופניים
 עם זאת, בקבוצת הפייסבוק בייקפאקניג, הפורום בו מתכנסים אנשים אשר רוכבים שטח בנפח גבוה בהגדרה, נפתח בעקבות השאלה שהעליתי דיון רחב ומעניין, ושם קיבלתי מטלי הברפלד את אחת התשובות המחכימות ביותר, לשאלה ששחררתי
זה עניין כל כך אישי. לכל אחת מתאים משהו אחר. בדיוק כמו אצל הגברים. זה עניין של ניסוי וטעייה -ותהיה

 אני מניחה, אגב, שגם המשקל שלי, הוא גורם משפיע במשוואת הכאבים. והרי מרבית הרוכבים שרואים בצידי הכביש ובשבתות בשטח-  הם אנשים קלי משקל. אך דני ואני איננו רזים, ורוב הנשים והגברים הרוכבים אתנו הם אנשים מהישוב, במגוון משקלים ומבני גוף , שהאופניים עבורם הם דרך להנות עם המשפחה - וזהו. והנאה -לא תושג בכאב ישבן

הנה קטע משיחת וואצאפ, עם לקוחה חדשה


זו  שיחה אופיינית למדיי והשיחות האלה היו הסיבה העקרית שבגינה הבנו שלפני כל דבר אחר כמעט, חשוב שנשקיע באוכפים נוחים ומפנקים. והשקענו בנדיבות רבה
כי אנחנו באמת מאמינים שכאב בישבן או באבר המין - הוא משהו שיש להוציא לגמרי מהמשוואה, הוא דבר שלא צריך לקרות ברכיבה על אופניים

 באשר לאוכף שלי, בדקתי כמה אוכפים שהומלצו לי בפורומים השונים, כולל הברוקס והאדאמו שהומלצו בחום- ולא אהבתי. דני אגב רוכב על הברוקס ונכון לעכשיו טוען שהוא האוכף הנהדר ביותר עליו רכב מעולם. לי הוא לא התאים בכלל
כיוון שזכרתי לטובה את הוולו היה לי אי פעם- חיפשתי את הוולו אנדזון  שהומלץ לי על ידי קרן מרץ, אבל בכל החנויות אמרו שהוא אזל ויקח לפחות חודש וחצי עד שיחזור למלאי. הזמנתי אותו והתבאסתי בשקט
אחרי כמה ימים גיליתי שיש לנו בבית אוכף וולו קרוסבואו שהגיע עם אופניים שרכשנו לעסק, ולמרות שבהטוויה שלו הוא מיועד לגברים - כל הגברים שרכבו עליו אצלנו - הרגישו בו מאוד מאוד לא נוח

ואז, אמרתי לדני- תרכיב לי אותו. משהו במראה שלו, בצורה שלו, סקרן אותי
הנה הוא




מאז 13/5/15, אני רוכבת עליו - ונעים לי כרגע איתו. יחד עם זאת, אני מזכירה לעצמי שזו רק מסקנת ביניים. זו מסקנת ביניים כי עדיין לא רכבתי עליו מעל 60 ק"מ שטח רצוף ביום אחד, ומה זה כמה ימים- צריך לתת לי זמן עליו.. אחרי שאעבור איתו את המשימה - אחזור עם מסקנות. מבטיחה





עידכון 16/7/15
אז אחרי חודשיים של רכיבה עם הוולו קרוסבואו החלטתי שגם הוא לא בשבילי. מבטיחה לחזור
עם מסקנות- כשאמצא את היהלום

עידכון 21/5/16

ואני ממש מרוצה. כרגע salle royal ellipse בשנה האחרונה אני רוכבת על 



SELLE ROYAL ELLIPSE

Wednesday, April 22, 2015

המוחרקה- איך נדבקתי בחיידק המטורף

כשסיימתי את מקצה הספריֿנט בטריאתלון ב2009, התפשטה בגופי תחושה של התעלות רוחנית מדהימה ושכרון רב-חושי טוטאלי במובן העמוק שלו-  יחד עם לאות שהשתקעה בכל נים מנימי גופי. אף פעם לא הגעתי שוב להרגשה הזו, המטלטלת, ואני מניחה שזה הגיוני. אחרי הכל, עד כמה שזו הרגשה מופלאה- מדהימה- רוחנית- אדירה- בנאדם נורמלי לא דוחק בעצמו באופן יזום להגיע לקצה הגבול. ככה סתם
*
לפני תשעה חודשים (אוגוסט 2014), כשדני חזר לרכיבת אופניים אחרי שלוש שנים בהן הוא שקע בתוך פיתוח אפליקציות אינטנסיבי ואכילה רגשית אינטנסיבית- הוא בחר במוחרקה כאתגר שלו
לדני יש משיכה מגנטית להרים, מאז החל לרכוב אי שם בתחילת שנות ה-90 כך מסתבר, אבל המשיכה הזו היתה רדומה במשך שלשת השנים השנים האלה, עד שהגיע אימייל שאמר שלירן סימון זקוק להשתלת כליה
אני הכרתי את לירן מימי היותי כתבת בחדשות הוט אי שם לפני 13 שנים, וכשהאימייל הזה הגיע דיברנו על ללכת ולהבדק להתאמה לתרומה. ואכן- תיאמנו תורים, נבדקנו, וכשהגיעו התשובות לבדיקות המקיפות - הן הראו לדני שהבריאות שלו עצמו בצרות. בלי ספק
4300 זה היה עניין של ימים ספורים מאז שההכרה הכתה בו ועד שדני לקח את אופני הטרק הכחולות והחבוטות שלי, והפך אותן לשלו, ויצא לטפס את המוחרקה
*
העליה למוחרקה מיוקנעם היא עניין של בערך 400 מטר טיפוס לאורך 6 ק"מ, וזה תלול כמו שזה נשמע
אבל האתגר הזה כמו כישף את דני: כל בוקר פנוי הוא לקח את האופניים וטיפס. גשם, שמש, קר או חם. הקילוגמים החלו לנשור ממנו ושירירי הרגליים שלו התעצמו
דני הזמין חברים לאתגר, ורובם הביטו עליו בחוסר אמון. רק רן נענה לו ובא לטפס איתו כמה עליות, עד שלא. ודני המשיך
במקביל, המשיכה שלו להרים הלכה והתעצמה: כל פעם שחלף ליד הגלבוע -הצהיר שלו היה גר לרגליו היה מטפס אותו מידי בוקר. כל פעם שהדזמנו לרכיבה ליד הכנרת, הוא פנטז על   טיפוס עד מבוא חמה
בחודש האחרון הוא התחיל לשנן לי בעיניים נוצצות, שמות כמו לאל, קלאוס, ניב עמוס, ים רז, אילן טבת... הוא אתגר אותי ברעיון שנעשה את האיצ'.אל.סי בשנה הבאה, על הרריו ואתגריו, ואני, עד לפני כמה ימים, הבטתי עליו וחייכתי. שיעלה הוא את ההרים המטורפים שלו וישאיר לי שבילים לבנים והכנת ארוחות
*
ואז, בוקר אחד, אחרי שאחותי לקחה את שי אליה באופן ספונטאני ורות אמרה שהיא לא תגיע לרכיבה בנחל דליה- פתאום שמעתי את עצמי מציעה לו שנעלה למוחרקה, ביחד
וזה נשמע פתאום כמעט טבעי
האופניים שלי (טרק 4500. אדומות. לגמרי לא חדשות) נראו בסדר ביציאה אבל כבר ביקנעם ההילוכים האחוריים שלהם התחרפנו קצת, וכשעברנו את "אסם" הם התחרפנו סופית ונותרתי עם אופני סינגל ספיד מכורח. דני כוון לי אותם על ההילוך הקל ביותר. הייתי כבר בתוך הענינים ולא רציתי לוותר. ידעתי גם שלמעלה על ההר, בדאליית אל כרמל, מחכה לנו אסאד, טכנאי האופניים המקסים שלנו, הוא יחזיר את אופני לאיתנם. עד אז- הילוך הקל ביותר היה ממילא הבחירה ההגיונית
מדובר במסלול מדהים ביופיו: בתולי, נקי וריק
וקשה
מאתגר
סוחט
ומספק. ממלא. מרומם
מופלא
פתאום היה לי דה ז'ה וו לטריאתלון ההוא. וזה היה נעים כלכך. מודה
*
כן, זה קרה. יום אחרי העליה הזו, כשכל גופי המום מעוצמת האתגר, בקשתי מדני רכיבת שחרור ויצאנו לרכיבה של 50 ומשהו קילומטר עד חניאל. ואז גם רכבנו בשבת עוד יותר מ30 ק"מ ואז גם חזרנו הביתה באופניים. והכל בשטח
ואת הימים הבאים העברתי בקריאת כתבות על לאל ועל ג'יפסי ביי טרייד ואפילו הצלחתי להרהר באופן רציני באפשרות לרכוב את האיצ' אל סי או לפחות את הצ'ימיצ'ורי
ביום שני הרכב חזר תקין ומלא עזוז מהמוסך של גיל, ואנחנו ישבנו להכין את תכנית הרכיבות. ועדיין, אני די בטוחה, שמעכשיו כשדני יצא שוב לכבוש את הכרמל, אני אציע להצטרף אליו
אתם מוזמנים גם
*

צילמנו זה את זו כל הדרך, אגב, ויצא סרט. סרט יפה אבל לצערי הוא לא העביר את מהות החוויה. אני לא בטוחה איך אפשר להעביר חוויה כזו
בכל מקרה, זה הסרט, תהנו :)






באמצע אחת העליות, בעודי מורידה רגל מהאופניים
 ומנסה להחזיר נשימה
השפלתי עיניי וראיתי את האבן הזו וצלמתי אותה, כדי לזכור

זו אני, באחת ההפסקות
ברקע רואים את המוחרקה אבל עברנו רק שני שליש מהדרך 


Tuesday, April 14, 2015

הופ- גדלתי! - או: הרגע בו ילדים גדלים לי מול העיניים



כשרוכבים עם ילדים צעירים, ופוגשים אותם שוב ושוב, מגיעים הרגעים האלה של "הופ, גדלתי!". וזה מרגש
הבחנתי בזה לראשונה כשרכבנו עם המשפחה של אסתי ועמית, כששחר, בת השלוש וחצי- לא רצתה לרכוב בעגלה
לא שיחה, לא הצעות, לא כלום. היו כבר מחשבות להשאיר איתה מבוגר ולצאת לרכיבה בלעדיה. ואז, הצעתי לה לרכוב איתי בטנדם
היה איתי הטנדם הנמוך שלנו, תוצרת טרק. לרוב רוכבת עליו שי, היא מחבבת אותו. בקשתי משי לעלות לעגלה- שי שמחה. ההורים לא היו בטוחים שזה יעבוד. פר? גם אני לא. אבל רציתי לתת לה צ'אנס. איך אומר המנטור שלי ניר דודבני? מקסימום נצליח 
שחר עלתה על הטנדם, והתחלנו לרכוב. היה נהדר. יש משהו מעצים מאוד כשילדה צעירה מגלה את יכולותיה, שהיא יכולה גם כן לרכוב כמו אחיותיה הגדולות
הנה, הוידאו מאותו בוקר, שחר נראית רוכבת מאחורי



כשליאור, בן שלוש וחצי, החליט באמצע הטיול לפני חודש שהוא רוצה לרדת מהעגלה, כבר היה לי קל להציע לו את הטנדם
 שי, כרגיל, שמחה לקפוץ לעגלה. ליאור, נרגש, עלה על הטנדם. הצלחה
אחרי שהגענו לחוף, נחנו, אכלנו והתחלנו לחזור- נטי, אמא  של ליאור, בקשה ממני שנחליף באופניים, כדי שתוכל להרכיב אותו בעצמה
זה היה מרגש לראות את זה. וכייף. כלכך כייף
הנה הוידאו מאותו בוקר, כולל כל ההחלפות


ואז הגיע היום שכפיר, בן שנה ושלשה חודשים, התחיל ללכת
עם כפיר ועם אמא שלו, רות, אנחנו רוכבים הרבה. הרבה מאוד. וכשכפיר התחיל ממש ללכת, זו היתה שמחה אמיתית
הבוקר ערכתי את הסרטון שתעד את היום הראשון (אצלנו) שבו כפיר ממש צעד. בהפסקת האוכל הוא ירד מהעגלה, ופשוט נהנה לצעוד. והכל כמובן- תועד
הנה הוידאו

לכל ילד קצב אישי משלו. אני צריכה לזכור את זה כשאני נפגשת עם עובד, ילד הקסם של שמחה ואברהם, שהוא רק בן חמש וגורם לי לתהות מתי שי שלנו תרכב בכזו קלילות, לבד לגמרי
בסיום הסרטון הזה יש דוגמה לאיך הוא רוכב, כאילו נולד על האופניים


זהו להפעם
רוצה להגיד לכם תודה שאתם מאפשרים לנו להיות חלק מהחיים שלכם ושל הילדים המופלאם שלכם. אנחנו שמחים לצעוד איתכם, צעד אחר צעד. באהבה


Monday, April 13, 2015

דגים אופניים וכסף



:תשמעו סיפור
שפת הים, השמש תשקע בעוד שעה, וחיוך רגוע מתפשט על שפתיו של הדייג. הוא יושב על שרפרפו, חכתו בידו, רוח הים לוטפת את פניו,ומחשבותיו נודדות אל סוף השבוע, ילדיו יבואו לבקר אותו, נכדתו תתרפק בידיו
את מחשבותיו הפריעו שני גברים. צעירים יחסית, לבושים חליפות. בחוף? חליפות?... להפתעתו, הם קרבו ופנו אליו: "ערב טוב דייג, האם תוכל לגלות לנו כמה אתה מרוויח מהדייג?". לפעמים יותר, לפעמים פחות, לרוב מספיק לצרכיי, ענה הדייג. "אם כך, מדוע אתה דג בחכה? תוכל לקחת סירה, ורשתות, ולדוג בלב הים ואז יהיה לך הרבה יותר כסף" המשיך הגבוה מהשניים. ולמה אזדקק ליותר כסף? תמה הדייג, "כי אז תוכל לקנות ספינת דייג ענקית, ואחרכך לקנות צי של ספינות דייג, ולהיות עשיר!" פרש בפניו הברנש השני את תמונת ההצלחה העתידית. ואז? מה אז? שאל הדייג, "הו אז" ענו השניים, "יהיה לך כלכך הרבה כסף, שתוכל לשבת על החוף ולדוג דגים להנאתך". -וכי אינכם רואים שזה מה שאני עושה ממש עכשיו? חייך הדייג

כששמעתי את הסיפור הזה פעם ראשונה, זה היה לפני ארבע שנים, ראיתי בו סיפור רומנטי, אופטימי, נחמד. אבל האמת? כל האמת בלי לייפות אותה? סיפור טיפה טרחני. בטח לא מעשי במיוחד. בטח שלא לא נוגע לי. בכלום
לפני ארבע וחצי שנים דני בדיוק סיים לעבוד בי.ב.מ. ופתח עסק עצמאי לפיתוח אפליקציות, והשתתפנו בכל מיני סדנאות העצמה אישית, והיה הרבה לחץ חיובי כזה, והמון המון תשוקה למכור, והתדיינו עם לקוחות על פיתוחים בעשרות ובמאות אלפי שקלים וסביבתנו התמלאה בסיפורי הצלחה עיסקיים. ועל הקיר ב"לוח החזון" שלנו נרשמו מספרים גדולים, ממש גדולים, כסמן לשאיפה העתידית להצלחה האמיתית. והכל היה אחלה. הסיפור הזה, על הדייג- לא פגש אותי בשום מקום עמוק. נו, אז עוד סיפור

*

יש הרבה דברים שגורמים לנו, כבני אדם, לעשות את מה שאנחנו עושים: הרצון להיות נאהבים, הרצון לקבל הכרה, הרצון להנות, והאמת? הרבה פעמים המוטיבציה היא פשוט כסף.  וידענו, בעומק המוח שלנו ידענו: מי שלא מייצר כסף- לא באמת מצליח. וייתרה מזאת: תכל'ס, מי שלא מוכר בהרבה כסף- כנראה לא שווה את המוצר שהוא מוכר
 למדנו אצל המנטורים שלנו איך למכור, איך להרוויח טוב. המוטיבציה שהניעה אותנו היתה להרוויח כסף שיעזור לנו לחיות את החיים שאנחנו רוצים לחיות, שיעזור לנו להגשים את השאיפות שלנו ושל הילדים שלנו


כסף כמניע, או אולי, יותר חזק ויותר בועט- הפחד מהרגע שלא יהיה כסף. כן. לפחות עבורנו זה היה המניע הנסתר והמאוד חשוב. ובעצם אני מניחה- שלא רק אצלנו. אתם יודעים, הלקוח (או הבוס) ממש מעצבן- אבל מבליגים, שביזות יום א- אבל אין ברירה- מרימים את עצמנו וממשיכים. בקושי רואים את הילד אבל מה לעשות, מחיבוקים לא משלמים את המשכנתא
הכל נכון. נכון עד כאב

בסרט שמוקרן מולכם, מופיעה כעת כתובת: מרץ 2015
השעה תשע בבוקר. דני כבר העמיס על העגלה חמישה זוגות אופניים, טנדם אחד ועגלה אחת. הטלפון מצלצל: מצטערים, חייבים לבטל. הילד עם חום
דני מוריד מהרכב שלשה זוגות אופניים ואת העגלה. אנחנו מתלבטים: אז עושים את נחל אלכסנדר היום? לא, בואי נצא לחקור את החלק שלא רכבנו ביער בית קשת. אולי את דגניה?... לא , את הקורן. בואי נרכב הבוקר בקורן
אנחנו מתניעים את הרכב ויוצאים. לקורן
*
"?אם כסף לא היה אישיו, במה היית עוסק"
הרהרתי בשאלה הזו לא מעט פעמים, והיא הכאיבה לי במקרה הטוב ולרוב סתם היתה נראית לי כמו קלישאה מעצבנת ניו-אייג'ית כזו
אז למה אני מציגה את השאלה הזו? מפני שלראשונה בחיי אני יכולה לענות עליה: גם אם לא היה לנו גרוש על הנשמה- היינו רוכבים באופניים. בדיוק כמו בחיים שלנו עכשיו. בדיוק
רגע רגע, שתבינו אותי כהלכה:  אנחנו צריכים כסף כדי לאכול. כדי לשלם שכר דירה. כדי לשלם שכירות על הרכב.  יתרה מכך- זה ממש ממש כייף לנו כשאתם משלמים על הרכיבה איתנו, זה ממש ממש משמח אותנו. כל פעם מחדש
 וזה גם ממש עוזר כי יש עדיין ימים שאנחנו לא יודעים מאיפה נמלא את מיכל הדלק. ויש ימים שאנחנו אומרים לילדים שאין כסף לקנות דבר זה או אחר כי פשוט אין. יש ימים כאלה. ברוך השם- הם לא רבים. וגם כשהם מגיעים- אנחנו מוצאים שהכסף  שחשוב באמת לקיום- מגיע מהיכן שהוא נמצא. והוא נמצא

וכן, אנחנו יודעים שאולי זה יכול היה להיות "נכון יותר" אם היה לנו שותף, עם עוד רכב. וזה היה יכול להיות "נכון יותר" אם היינו מרחיבים את הצי של האופניים ועושים רכיבות ענקיות, לחברות הייטק, למוסדות כאלה ואחרים והיה לנו הרבה כסף, ומחזור גדול, ובטחון כלכלי לימי הגשם  ולימי המלחמות כשהתיירות מתה
אבל, אנחנו כנראה לא
לא נקח שותף, לא נגדיל את הצי, לא נהפוך לאיזו אימפריית אופניים. כנראה שכל עוד "המקום שלנו- טיולי משפחות באופני שטח" - יתקיים אנחנו נמשיך ללות אישית את הטיולים איתכם, באינטמיות, עם האוכל שאני מכינה ועם הבת שלנו, ואיתנו. גם בחורף. גם במלחמות. גם באביב וגם בקיץ
כי עד כמה שבהחלט מאוד מאוד חשוב לנו להתפרנס- הדבר הכי שווה בעסק הזה הוא  שאנחנו ממש נהנים לרכב איתכם
תשמעו, זה באמת  מופלא. כמעט אין דבר שיכול להשתוות לאושר הזה בסוף רכיבה כשמרגישים את מה שזה לא יהיה שגואה וממלא את הדם כמו סם כזה, כמעט אין מה שישווה לאושר הזה שמגיע ללב כשרואים את הפנים שלכם מאירות, כמעט אין מה שישווה לסיפוק העצום שמגיע כשמבחינים בשינוי שהתחולל. כי הוא מתחולל, אצל כולכם. אצל כולנו

המקום שלנו- טיולי משפחות באופני שטח ניבנה כפי שהוא כי אנחנו נהנים איתכם- ואתם נהנים איתנו. זה כייף מופלא כשאתם באים לרכב איתנו, ושוב ושוב ושוב,  ומביאים חברים שלכם, ובאים עם הילדים שלכם, עם השמחה שפועמת בכם, עם השיחות האלה, עם הדמעות האלה, איתכם

תודה. אמיתית ומכל הלב



Friday, April 10, 2015

על אהבה ופחד

כשהכרתי את דני, באפריל 2007,  הוא רכב על סוס המתכת הלבן שלו כמעט מידי שבת. וגם באמצע השבוע. הוא רכב עם מכנסי רכיבה בלויים וחולצת טריקו מהוהה (כלשהי. לפי הכלל "לובש מה שהיד שלי מוצאת בארון ראשון") ועל ראשו קסדה שידעה ימים יפים יותר. כזה מן פרש הוא היה, שלוך. ודני אפילו התגאה בשלוכיותו המתפרצת
לא עבר הרבה זמן עד שדני קנה לי סוס מתכת משלי. אפור כסוף והשם (האמריקאי, כך למדתי, וגם למדתי בהמשך להבין שהוא מעיד על איכות ועל עבודת יד ועוד פלצנויות כאלה) מוטבע עליו: קאנונדייל. יחד קנינו גם בגדים יפים. כי ככה. ויצאנו יחד לרכיבות, אני והאביר שלי על סוסו הלבן

בת 12. אני

 זה לא היה קל. זכרון כואב מגיל 12, עת הוציאו אותנו לטיול אופניים מהקיבוץ עד לים, 20 ק"מ בשטח, ואני ילדה שמנמנה, עם כושר נמוך מהמומצע, נלחמת באופני פלדה מיושנים, ונשארת מאחור... והעלבון.  גררתי אותו איתי גם בגיל 38
והייתי פחדנית. פחדנית 100%
רק שיעזבו אותי מכל מה ש"מריח" אקסטרים. דרופים- אאוט, מדרונות חלקלקים- אאוט,סינגלים מלחיצים- אאוט. פ-ח-ד-נ-י-ת
תוותרו, אל תזמינו אותי לרכיבת השבת הקרובה בסינגל אלון הגליל, חבל. אני ממש פחדנית ולא רק בהתחלה אלא גם באמצע, וגם בסוף. השתתפותי ברכיבה בסינגל המדהים הזה תהפוך אותי אחראית לתקיעת החבורה בפקק על כל מדרגת סלע אומללה
רכיבות איתי- תכננו רק בשבילים רחבים. עדיף עם כמה עליות שבהן אני אוכיח שאני טפסנית מצויינת ועם מעט ירידות שכנראה יביכו אותי כי הבלמים יילחצו הרבה יותר מידיי


ספטמבר 2007. דני ואני

ודני? דני פירגן לי, ובגדול. כל הזמן ובכל מקום
 דני עודד אותי לא להתייאש ולא לחשוש מהרכיבה. דני לימד אותי להסתנכרן עם סוס המתכת שלי ולנהוג בו בתבונה. דני עשה איתי בהתחלה סיבובים של 5 ק"מ ואחר כך 7 ואחר כך 10 עד שלאט לאט התידדתי עם סוס המתכת האפור שלי. דני חיכה לי בסוף עליות, ולפעמים גם ירד שוב במדרון לאחר שעלה אותו רק כדי ללוות אותי כשאני נאבקת בעליה. דני תיקן לי את הפנצ`רים בחמש דקות ובזריזות ידיים שהשאירה אותי נפעמת. דני צחק לאתגרים ורדף אחרי רוכבים שהקדימו אותנו רק כדי לחכות לי אחרי 5 ק"מ של רכיבה מהירה במיוחד

 רכבנו בלילות ורכבנו בבקרים וישנו בצידי דרכים ואכלנו אבק ושתינו קפה מר וחלמנו יחד על הרכיבה הגדולה שנעשה בגיל 50 או 60 ברחבי אירופה. דני הבטיח שעד אז אני כבר אוכל לעלות (ולרדת) אפילו את האלפים. או לפחות את הר גחר


דני. נמצא שם איתכם
היום יש לי אופני טרק אדומים, ולדני אופני טרק כסופים-כחולים, אהובים עד מאוד גם אם משומשים עד מאוד. ויש לנו ילדה בת ארבע וחצי, שבאה איתנו
אנחנו מארחים יחד המון אנשים שבאים לרכב איתנו, על אופני טרק איכותיים שרכשנו במיטב כספנו, עם ילדיהם ומשפחתם. וגם אם אנחנו נפגשים איתם ביום בילוי משפחתי אנחנו יודעים היטב, שלעיתים קרובות מדובר באנשים ובילדים שסוחבים בעצמם זכרונות קשים מרכיבה זו או אחרת, ופחדים מהאופניים ומדברים אחרים

דני, גם היום, נמצא שם. גם אני נמצאת שם. איתכם
 וכשאת מאבדת שיווי משקל ברכיבה על תלולית החול- אני זוכרת בגוף בדיוק איך את מרגישה, ויודעת להסביר לך באופן מעשי איך למנוע את הנפילה. וכשאתה לא מצליח לסחוב בעליה, דני ירד מהאופניים וילך איתך, לידך, והכל יהיה בסדר. וכשאת מורידה רגל בירידה התלולה- אני עושה אותו דבר, כי גם אני כזו, וגם זה לגמרי בסדר
הקושי לא זר לנו. הפחד מובן לנו. אני הייתי שם. לפעמים אני עדיין. ואנחנו איתך, ואיתך
 ואם רק תתנו לנו- נשמח לרכב איתכם- בקצב שלכם, ועם כל הזמן שבעולם
להתראות בשבילים :)

Tuesday, April 7, 2015

איך איבדנו 15 אלף שקל והרווחנו משהו הרבה יותר שווה

זה קרה בלי שום תכנון: בסיום עוד רכיבה בכנרת, באמצע חופשת הפסח שזימנה לנו רכיבות בכל יום עם המון רוכבים חדשים ועם לקוחותינו הקבועים, כשהכל נראה נפלא- המנוע של האוטו שבק חיים. בצומת שמשון. סתם כך. ההוצאה הצפוייה- 15 אלף שח

בחצות הלילה ההוא, אי שם בצומת שמשון ליד צומת גולני, לא ידענו עדיין מה קרה וכמה זה יעלה לנו. רק ידענו שחייבים לסמס ל
 
Esti Rotem Yedidia ו Amit Yedidia 
איתם היינו אמורים לרכב מחר, שיש בעיה ולא ברור מה יקרה
שי ישנה במושב האחורי והבנו שאין מצב שאנחנו מזמינים גרר לרכב ומשאירים את העגלה עם 9 האופניים ושתי הצ'ריוטים שעליה ללא שגחה. וגם לא שאנחנו נשארים שם, עם שי, בחוץ. מזומן לא היה עלינו. כלום. במצב כזה אפשר להתחרפן. אפשר גם לא

אסתי ועמית (לקוחות, להזכירכם. שהרכיבה שלהם עמדה בסימן מובהק של ביטול מהרגע להרגע, כן?) סימסו לנו לנייד שאלה: איך אפשר לעזור. אני עצמי לא ידעתי מה לבקש, ככה באמצע הלילה, כשהם בחופשה בכלל. אז אסתי הציעה: הם ייקחו את שי אליהם, למלון בו הם שוהים. אבן ירדה מעל ליבי ובכלל לא ידעתי שהיא שם... שי תישן בטוחה (חברים. להזכירנו. שעומדים לצידנו כשצריך. דמעות של התרגשות בענייים, ככה באמצע הלילה). עכשיו נשאר רק להביא את הרכב והעגלה למוסך

זה היה לילה ללא שינה. בדרכים. עם נהג גרר שסיפר לנו שכל היום הוא מופנה לקריאות ושאנחנו היחידים שזה לא תאונה. ברוך השם- רק מנוע, שום דבר אחר. תזכורת חד משמעית לזה שפרופורציות בחיים זה דבר חשוב. והנה דני ואני והעגלה עם הציוד היקר, בלילה, באוטו, מחוץ למוסך של  גיל מילול מוסך הסוללים. ערים, צוחקים, מדברים, מודים לאלוהים על זה שאנחנו יחד. הפחד לא קיים כשאנחנו יחד. מוציאים מגבות רחצה מהבגאז' ומתכסים בהם כי קר. מנסים לישון. לא ממש מצליחים. האור עולה. עובדי הגד"ש של קיבוץ הסוללים מגיעים לעבודה, כצופים זה מחזה משמח. כי לא תאילנדים, כי בני קיבוץ צעירים. כמו שאנחנו היינו פעם

ואז מגיע גיל, השעה שבע וחצי ודני מכין לי תה על הפינג'אן. סוף סוף אני מעיזה לצאת מהרכב והפתעה- בחוץ נעים. גיל מעביר את העגלה שלנו- עמוסה באופניים- לוו הגרירה ברכב שלו, לוקח אותנו הביתה. כי חברים, כן, כי חברים. גם המוסכניק שלנו הוא קודם כל חבר שלנו. איזה אושר
אני כבר מסטולה מעייפות, אבל עדיין צריך למצוא איך להביא את שי הביתה. מחפשים. שוב- לקוחות שהם כבר חברים מציעים עזרה אמיתית וכנה -אבל לא בזמן המתאים. ואז אסתי ועמית מביאים את שי עד אלינו. הביתה. עכשיו אפשר לנחות לשינה. שום אס אמ אסים. שום פייסבוק. רק שינה. איזה כייף
אז פלא שאנחנו אומרים תודה? תודה ענקית להוא ששומר עלינו ולכל חברינו בחיים ובפייסבוק ובקבוצת טיולי משפחות באופני שטח שאתם קוראים ומגיבים ונותנים לנו להשתתף בחייכם
תודה וחג שמח

צילום: אסתי רותם ידידיה המופלאה. כל הזכויות שמורות לצלמת

  

Wednesday, April 1, 2015

אתם שמנים!- המתדלק יורה לנו אמיתות בפנים


המתדלק בתחנת הדלק בכפר כנא הוא כנראה בחור די ישיר. הוא הביט על עגלת האופניים, על בגדי הרכיבה שלנו, על המדבקות החדשות שהודבקו על הרכב- ופסק: "איך אתם יכולים להיות מדריכי אופניים?!- אתם שמנים!" כן, ממש ככה, בלי כחל וסרק הוא אמר את צמד המילים האלה, המפורשות: אתם ש-מ-נ-י-ם

פעם ראשונה שאמרו לי את זה בחמש השנים האחרונות, כנראה, ואני מודה שכשזה הגיע  למילים מפורשות כלכך- תהיתי לרגע קט כמה מהאנשים שרואים אותנו בבלוג, בסרטונים, בחיים- חושבים את מה שהמתדלק הזה אמר
המחשבה הזו פסה מאליה די מהר
וטוב שכך

*
 אני שוקלת 94 קילו (ויודעת ששקלתי יותר לפני חודש) ודני שוקל בערך 120 (כנראה שכבר פחות אבל אני לא עוקבת) לפי המדדים ה"רגילים" אנחנו אכן אנשים שמנים. גם הצילומים שלי מלפני כמה שנים מעידים שהיייתי רזה יותר בעבר. ואני כומבן אשמח להיות רזה יותר גם עכשיו. אבל כאן מגיע הקטע החשוב יותר (בעיני) מזה שאני בעלת עודף משקל: המשקל הוא לא האישיו. לא האישיו שלי, בכל אופן.  במילים אחרות: זה לא מה שמגדיר אותי. אותנו

אנחנו ניבה ודני. דני וניבה. אנחנו באים לרכוב איתכם, להדריך אתכם, להיות שם בשבילכם, איתכם, אבל גם, לא פחות מזה- להיות שם בשבילנו: להנות, להפוך לאנשים יותר אופטימיים, יותר חיוביים, להגשים את החלומות שלנו. את הייעוד שלנו
אנחנו לא צריכים ובעיקר לא רוצים להיות משהו אחר. וגם מי שרוכב איתנו לא "צריך להיות" שום דבר אחר ממה שהוא

*
העניין הזה, שֿמי שרוכב איתנו לא "צריך להיות" שום דבר אחר ממה שהוא- זה דבר שקשה לי להסביר לכל האנשים (בעיקר נשים) ששבים ומתרצים (שבות ומתרצות, למעשה) למה הרכיבה *לא* תתאים להן: הן לא בכושר. הן בטטות. הן פדלאות. הן זקנות מידי. הן עייפות מידי. הקסדה לא יפה להן. אופניים זה לילדים. זה יהיה קשה מידי בשבילן ו- פדיחה, לא נעים

הו, כמות התארים השליליים שגברים ונשים מספרים על עצמם  כהכנה למפגש שלנו איתם- מרקיעה שחקים. נדמה לי שזה קשור מאוד לעובדה שמועלת האפשרות שהולכת להתרחש איזו שהיא פעילות גופנית. ולא ססתם פעילות- כי אם אחת שמתרחשת בקבוצה שהם לא מכירים אף אחד- וזה בכלל מעורר חששות אצל כולם בערך

*
לשמחתי, ברגע שמחליטים, ומגיעים, ונמצאים בשטח ומתחילים ממש לרכב- החששות מתפוגגים מהר. מהר מאוד
כי זה באמת לא חשוב אם לא רכבת על אופניים מאז גיל 12. כי זה באמת לא חשוב אם את שוקלת 78 קילו ועוד לא ירדת גרם מאז הלידה (אני שוקלת יותר, כאמור). כי זה באמת לא חשוב אם את מתאמנת ושומרת על דיאטה או לא. כי זה באמת לא חשוב אם את כבר בת 42 (אני בת 45. אגב). כי
.0באמת- מה כל זה חשוב בעצם
(רמז: זה לא. זה פשוט לא חשוב בכלל)
כאן חשוב שאת נמצאת. שאת רוכבת היום, עכשיו, למרות הכל. שאת אפילו נהנית, שאת פתאום ממש שמחה, שאת מסיימת ויודעת: עשיתי זאת. הצלחתי

*
כן אפשר להיות תריאתלטית, אבל אפשר גם להיות פנסיונר, אפשר גם ילד בן 6 (או בת חצי שנה...) , אפשר להיות אשה מניקה, אפשר גם אשת הייטק, אפשר להיות סטודנט או להיות כל דבר אחר שמגדיר את עצמכם בעינכם
 אפשר להגיע מצפון תל אביב, ממושב גולן,  מקיבוץ בעמק, מעיר בשרון, ממצפה בגליל מבאר
שבע או מכל מקום אחר
אפשר להיות מטר חמישים, מטר תשעים או כל מטר משהו אחר . תכל'ס? אפשר להיות גם 80 ס"מ
אפשר להיות מצביע של בנט, אפשר להיות מצביע של מרצ, או להיות מצביע של יהדות התורה, או של המשותפת או של עלה ירוק

אפשר להיות כל דבר כי כל התוויות האלה, הן לא יותר מאשר תוויות, אוסף אמונות ֿ מגבילות, שאנו נושאים על עצמנו- בהתנדבות ובאופן ממש ממש מיותר

*
לקראת פסח ולקראת האביב אני מזמינה אתכם להשתחרר מהתוויות. לצאת לחופש מהמסגרת המגבילה שאתם מציבים לעצמכם.  להפסיק לחשוב למה לא- ולחפש איך זה יהיה "כן". למצוא את ה"אומץ"- ולקבוע רכיבה איתנו. להיות כל מה שבא לכם. באמת. בלי קלישאות
אנחנו מבטיחים לא לאכזב

ניבה ודני 055-6604068 . קדימה, תרימו טלפון, יהיה מגניב לדבר