על אהבה ופחד

כשהכרתי את דני, באפריל 2007,  הוא רכב על סוס המתכת הלבן שלו כמעט מידי שבת. וגם באמצע השבוע. הוא רכב עם מכנסי רכיבה בלויים וחולצת טריקו מהוהה (כלשהי. לפי הכלל "לובש מה שהיד שלי מוצאת בארון ראשון") ועל ראשו קסדה שידעה ימים יפים יותר. כזה מן פרש הוא היה, שלוך. ודני אפילו התגאה בשלוכיותו המתפרצת
לא עבר הרבה זמן עד שדני קנה לי סוס מתכת משלי. אפור כסוף והשם (האמריקאי, כך למדתי, וגם למדתי בהמשך להבין שהוא מעיד על איכות ועל עבודת יד ועוד פלצנויות כאלה) מוטבע עליו: קאנונדייל. יחד קנינו גם בגדים יפים. כי ככה. ויצאנו יחד לרכיבות, אני והאביר שלי על סוסו הלבן

בת 12. אני

 זה לא היה קל. זכרון כואב מגיל 12, עת הוציאו אותנו לטיול אופניים מהקיבוץ עד לים, 20 ק"מ בשטח, ואני ילדה שמנמנה, עם כושר נמוך מהמומצע, נלחמת באופני פלדה מיושנים, ונשארת מאחור... והעלבון.  גררתי אותו איתי גם בגיל 38
והייתי פחדנית. פחדנית 100%
רק שיעזבו אותי מכל מה ש"מריח" אקסטרים. דרופים- אאוט, מדרונות חלקלקים- אאוט,סינגלים מלחיצים- אאוט. פ-ח-ד-נ-י-ת
תוותרו, אל תזמינו אותי לרכיבת השבת הקרובה בסינגל אלון הגליל, חבל. אני ממש פחדנית ולא רק בהתחלה אלא גם באמצע, וגם בסוף. השתתפותי ברכיבה בסינגל המדהים הזה תהפוך אותי אחראית לתקיעת החבורה בפקק על כל מדרגת סלע אומללה
רכיבות איתי- תכננו רק בשבילים רחבים. עדיף עם כמה עליות שבהן אני אוכיח שאני טפסנית מצויינת ועם מעט ירידות שכנראה יביכו אותי כי הבלמים יילחצו הרבה יותר מידיי

ספטמבר 2007. דני ואני

ודני? דני פירגן לי, ובגדול. כל הזמן ובכל מקום

 דני עודד אותי לא להתייאש ולא לחשוש מהרכיבה. דני לימד אותי להסתנכרן עם סוס המתכת שלי ולנהוג בו בתבונה. דני עשה איתי בהתחלה סיבובים של 5 ק"מ ואחר כך 7 ואחר כך 10 עד שלאט לאט התידדתי עם סוס המתכת האפור שלי. דני חיכה לי בסוף עליות, ולפעמים גם ירד שוב במדרון לאחר שעלה אותו רק כדי ללוות אותי כשאני נאבקת בעליה. דני תיקן לי את הפנצ`רים בחמש דקות ובזריזות ידיים שהשאירה אותי נפעמת. דני צחק לאתגרים ורדף אחרי רוכבים שהקדימו אותנו רק כדי לחכות לי אחרי 5 ק"מ של רכיבה מהירה במיוחד

 רכבנו בלילות ורכבנו בבקרים וישנו בצידי דרכים ואכלנו אבק ושתינו קפה מר וחלמנו יחד על הרכיבה הגדולה שנעשה בגיל 50 או 60 ברחבי אירופה. דני הבטיח שעד אז אני כבר אוכל לעלות (ולרדת) אפילו את האלפים. או לפחות את הר גחר

דני. נמצא שם איתכם

היום יש לי אופני טרק אדומים, ולדני אופני טרק כסופים-כחולים, אהובים עד מאוד גם אם משומשים עד מאוד. ויש לנו ילדה בת ארבע וחצי, שבאה איתנו
אנחנו מארחים יחד המון אנשים שבאים לרכב איתנו, על אופני טרק איכותיים שרכשנו במיטב כספנו, עם ילדיהם ומשפחתם. וגם אם אנחנו נפגשים איתם ביום בילוי משפחתי אנחנו יודעים היטב, שלעיתים קרובות מדובר באנשים ובילדים שסוחבים בעצמם זכרונות קשים מרכיבה זו או אחרת, ופחדים מהאופניים ומדברים אחרים

דני, גם היום, נמצא שם. גם אני נמצאת שם. איתכם
 וכשאת מאבדת שיווי משקל ברכיבה על תלולית החול- אני זוכרת בגוף בדיוק איך את מרגישה, ויודעת להסביר לך באופן מעשי איך למנוע את הנפילה. וכשאתה לא מצליח לסחוב בעליה, דני ירד מהאופניים וילך איתך, לידך, והכל יהיה בסדר. וכשאת מורידה רגל בירידה התלולה- אני עושה אותו דבר, כי גם אני כזו, וגם זה לגמרי בסדר
הקושי לא זר לנו. הפחד מובן לנו. אני הייתי שם. לפעמים אני עדיין. ואנחנו איתך, ואיתך
 ואם רק תתנו לנו- נשמח לרכב איתכם- בקצב שלכם, ועם כל הזמן שבעולם
להתראות בשבילים :)