הסיפור על המסע הדו-גלגלי הגדול ועל המלאכים שפגשנו בסופו

פוסט שנכתב באפריל 2011 בבלוג שהיה לי בתפוז  ואני מעתיקה אותו לכאן. כי הוא ממש מתאים :) 

*
שלשת המלאכים שבאו לאוהלו של אברהם אבינו נדמו כבני אדם מהישוב,. העובדה הזו בהחלט מחזקת אצלי את הסברה שאני עצמי פגשתי מלאכים דומים. הם היו בערך עשרה.
העניין הוא שהפעם הם לא באו להתארח באוהלינו (ובכלל לא היו לנו אוהלים) ולא סעדו במעוננו- אלא הזמינו אותנו אליהם. הזמינו ונעלמו.


אבל זה- קרה ממש בסוף.


*


התכנון החל כבר די מזמן. זה התחיל כמו סוג של חלום כזה. לאט לאט הכל קרם עור וגידים, והחל להראות ממשי: מסע אופניים בן ארבעה ימים בין יקנעם לכנרת, בשטח, עם שלשה בנים ותינוקת, מייד לאחר ליל הסדר.
לפני שלוש שנים עשינו בעצמנו מסע דומה, בעיתוי הזה בדיוק, בלי ילדים ולבלי תינוקת ובכלל היינו אז על אופני כביש.


בכל מקרה, בניגוד גמור למסע ההוא מלפני שלוש שנים שאלי יצאנו בספונטאניות מוחלטת, הפעם נצרכנו לתכנון מדויק ויסודי, שהחל הרבה לפני ליל הסדר.
מאמא שלי בקשנו שתאכיל את החרדון-סרטן-חתולה-אוגרים-כלבה שלנו בעת העדרנו. רכשנו מזון יבש ומגוון במחיר סביר (הקדשנו למשימה 250 שקל בלבד, וגם זה היה מוגזם למדיי בהתחשב במצבנו הכלכלי). שלחנו קריאה בפייסבוק על מנת למצוא חברים שיסכימו לשמור לנו על אספקה של מזון יבש בצמתים מרכזיות בדרכים. בדקנו שוב ושוב מה לקחת ומה לא, כדי שמחד לא יחסר דבר בדרך כי מצבנו הכספי הבהיר באופן חד משמעי שלא נוכל לקחת עמנו כל מזומן או אשראי ליתר בטחון, אבל מאידך גם לא יכולנו להיסחב עם ציוד מיותר. וכמובן שהיינו צריכים לתכנן מראש ואף לבדוק פיזית איפה נרכב ואיפה נישן.


עד לליל הסדר עצמו, כל המשימות כבר הוכתרו בהצלחה.
בשעה 10 בבוקר למחרת עלינו על האופניים, לבשנו קסדות ויצאנו לדרך.

יוצאים לדרך

התכנון היה לגמוע ביום הראשון 25 ק"מ, ולהגיע מיקנעם לעין יזרעאל שלמרגלות הגלבוע. זה היה אמור להיות פשוט וקל אבל מתישהו, שמנו לב שהקילומטרים והשעות התארכו, ושהשבילים הפכו לפעמים לשדות רגבים. בדרך התכבדנו גם בשני פנצ'רים. רק בתום שש שעות, התברברות בשטח ו-45 ק"מ רכיבה, הגענו ליעד

פרשנו את השק"שים, הקמנו מדורה, הילדים טבלו בבריכה, שי מצאה שאדמה ועלי איקליפטוס זה מעדן והילדים גילו שאני יודעת להכין מלוף משהוא טעים. לפחות היה טעים אחרי הרכיבה. יחד עברנו את הלילה הראשון בשטח, כמעט בלי שינה

השבילים הפכו לפעמים לשדות רגבים

התכבדנו גם בשני פנצ'רים

אני יודעת להכין מלוף משהוא טעים. 

עברנו את הלילה הראשון בשטח, כמעט בלי שינה.

ביום השני , עמוסים בשמחה ואדרנלין גלשנו ברכיבה קלה לאורך נחל חרוד, עצרנו ב"גן גורו" (כניסה חינם בחול המועד, המוני אדם, ובכל זאת- גן גורו). אחרכך גלשנו ברכיבה נינוחה לנקודת המנוחה היומית בנחל הקיבוצים

ביום הזה גמענו 25 ק"מ קלילים בסך הכל. בבית שאן נפגשנו עם אלי ששמר עבורנו את האוכל ומייד אחר כך ספרנו את הצרות לאותו יום: השרשרת של דני נקרעה ותוקנה, תיק העזרה הראשונה שלנו נעלם באופן מסתורי ובחטיף האנרגיה שלנו התגלו נמלים שחירבו אותו. מצד שני גלינו שהמים בנחל הקיבוצים חמימים למדיי, שי גילתה שבצל זה כייף ולשמחתנו המשטח עליו פרשנו את שקי השינה היה הרבה יותר נעים מזה שבלילה הקודם. למרות שהיתושים העיקו

שי גילתה שבצל זה כייף

את היום השלישי התחלנו ברכיבה מדהימה אם כי מאומצת, לאורך כמעט שבעה קילומטרים במורדות נחל חרוד, עד למפגש עם כביש 90. חשבנו לרדת לכביש המערכת דרך "גני חוגה" (דני ואני עשינו זאת בחורף) אבל גילנו שכעת משהאתר פתוח למבקרים, הוא כבר לא עביר ללא תשלום

מאוכזבים ועייפים נאלצנו לחזור על עקבותינו ולרדת דרך השדות מול חמדיה לכיון מאגר חמדיה. ההרגשה הטובה שליוותה אותנו ביומיים הקודמים החלה להתפוגג. למעשה ההרגשה הפכה מחורבנת. לא היו לנו חטיפי אנרגיה והפירות אזלו

דיושנו על כביש המערכת, במצב רוח ירוד. הנוף הבתולי והמדהים שמציע הכביש הלא מטוייל הזה לא הצליח לחפות על הבקיעים שנתגלו בלכידותה של חבורת הרוכבים. רק לאחר שחיילי הבט"שית נזפו בנו על הסתובבות לא אחראית בשטח צבאי סגור התחלנו להתלכד שוב, כשאנחנו ממשיכים מירדנה צפונה בשולי הכורכר של כביש 90

לעת ערב, אחרי רכיבה של 35 ק"מ לא קלים- בעיקר מנטאלית- הגענו לקיבוץ גשר. אספנו מחדוה את האוכל, ושמחנו על המגוון העצום שהשארנו אצלה. חדוה סידרה ככה שנוכל ללון על הדשא, ככה שלפחות הלילה הזה היה סוג של בית מלון. הילדים ישנו סוף סוף לילה שלם וארוך ושקט

רכיבה מדהימה אם כי מאומצת, לאורך כמעט שבעה קילומטרים במורדות נחל חרוד

למעשה ההרגשה הפכה מחורבנת

הילדים ישנו סוף סוף לילה שלם וארוך ושקט.

את בוקרו של היום הרביעי התחלנו מוקדם כדי לרכב על דרכים שקטות. הכורכר שמתחת לכביש 90 נתן לנו רכיבה בטוחה במרבית הדרך. לפעמים עלינו על הכביש ושמחנו שאין תנועה מרובה ביום שישי בבוקר. באשדות יעקב עלינו על השביל המבוטן שאותו המשיך שביל סובב כנרת.


באלונית "האון" נפגשנו עם האוכל שלנו ועם העובדה שהכנרת רחוקה מאוד מהחוף.
באסה.
הנה הגענו לכנרת ואין מים.
תחת גשם דק שהחל לרדת המשכנו לדווש, מחפשים לאורך שביל סובב כנרת איזה שהוא מקום נוח לפיקניק. בחוף שיזף, עייפים ומעט מאוכזבים, כאמור, הקמנו מדורה בתוך צינור ניקוד מבטון. הילדים שמו במדורה קרטושקס ובעודם מחכים שיתרככו הם פתחו קופסאות שימורים של תירס וטונה. הגשם המשיך לרדת, ואף התגבר, וסיום הטיול היה נראה עלוב למדיי פתאום.

 הילדים שמו במדורה קרטושקס ובעודם מחכים שיתרככו הם פתחו קופסאות שימורים של תירס וטונה

בתום 130 קילומטרים בארבעה ימי דיווש, עמדנו על סף סיומו של המסע. מסע שיצאנו אליו בלי לדעת מה יגיע בסיומו. בלי לדעת שהוא יהפוך להרבה יותר ממסע אופניים.

המסע הזה עימת ביננו. הוא עימת אותנו אל מול הטבע. הוא עימת כל אחד מאיתנו אל מול עצמו. הוא אתגר את כולנו פיזית ומנטאלית. הוא קשר אותנו יחד- לטוב ולרע. הוא קרב אותנו. הוא בגר אותנו.

ובסופו, באופן מנותק לחלוטין, לכאורה, פגשנו אותם:

"היי חב'רה" נדמה לי שככה הוא פנה אלינו, בחור צעיר, אחד מחבורה של כעשרה צעירים וצעירות ששהו בסמוך למקום בו הנחנו את האופניים והבערנו את המדורה הקטנה שלנו. לא שמתי לב אליהם עד שהוא פנה אלינו פתאום: "הי חבר'ה, אתם יכולים לקחת מה שאנחנו משאירים כאן, הכל טרי וטוב. חשבנו לעשות כאן פיקניק" הוא המשיך, "אבל הגשם הזה לא מפסיק. אז אנחנו זזים מכאן. בבקשה, תרגישו חופשי לקחת מה שבא לכם". חייכנו, אמרנו תודה, והבטנו בחצי עין, נבוכים מעט, על השולחן עם הפירות והמיצים.

ואז הם נסעו.

ואנחנו קרבנו אל השולחן.

המנגל דלק והיו עליו שפע בשרים, הילדים היססו מעט ושאלו אם מותר, אישרנו להם שמותר. הם התקבצו סביב המנגל, והתחילו לאכול.

ופתאום התחלנו להבין מה קיבלנו: היו שם פירות שאנחנו רק חולמים על לקנות אותם (המחיר...), היו שם בשרים קפואים במשקל של חמשה קילו לפחות, היה שם מזרון זוגי מתנפח חדש באריזה, היה שם 2 ליטר שמן, היה סבון כילים, היו מצות ועוגיות פסח, קטשופ, חומוס, מטבוחה, ועוד ועוד.

היה שם ציוד ומזון בשווי 500 שקלים לפחות. והכל נקי וארוז וחדש.

ואנחנו הבטנו המומים.

ולא היה לנו למי להודות.

או לשאול למה זכינו בכל זה.

*

תודה לחיים שליווה אותנו ברכיבה ביום הראשון, תודה ענקית לעמית שרכב כמו מלך וברגעי המנוחה שמר על שי לא מעט וגם צילם, תודה למתן שדיווש במרץ מאחורי ושמר על מוראל גבוה לאורך כל הדרך, תודה לנמרוד שהדליק לנו מדורות ולא ויתר גם כשהיה לו קשה, תודה לדני שידע להיות בן זוג ושותף, וידע לגלות פנים חדשות בתוכו. לכולכם- חיבוק ענק ואוהב מאוד.

תודה מ יוחדת וגדולה לרונן שהביא לנו לשטח צידה ביום הראשון, ושב והחזיר אותנו הביתה מהכנרת ביום האחרון שהיה עמוס פקקים, תודה לאמא שלי ששמרה לנו על החיות בבית, תודה לעדי על הדאגה ועל העידוד ולזיו על הרצון הטוב, תודה ענקית לאלי ולחדווה ולאחראית באלונית האון ששמרו לנו על המזון, עוד תודה מיוחדת מיוחדת לחדווה שסייעה עוד הרבה מעבר לכך.

ותודה לחבר'ה האלה, שאינני יודעת מאין באו ולאן הלכו, אשר העניקו לנו ברוב נדיבותם תשורה שמשקל הנתינה בה, בעיניי לפחות, גדול הרבה יותר ממשקלה האובייקטיבי. לאלה שאולי הם מלאכים, כי נתנו והלכו ולא חיכו לתודה ולא בקשו תמורה וכל זאת בלי שמץ התנשאות או לעג ובלי דעת כי התשורה שנתנו לנו כלאחר יד ניתנה בדיוק בזמן שבו כלכך נזקקנו לה. בדיוק בימים שהם קשים ממילא.

אני מקווה שלכולכם היה חג שמח. לי היה.